היסטוריה

מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן הייתה מושבה שהוקמה בגליל העליון בזמן העלייה הראשונה. המושבה נחרבה במלחמת העצמאות.

בין שאר רכישות הקרקע של משפחת עבו, גואלי הקרקעות בגליל העליון, רכש יעקב חי עבו 2800 דונם מערביי הכפר מירון אותם היו מעבדים במישור ממערב לנהר הירדן. ב-1884 נרכשו 2000 דונם מעבו על ידי חתנו, ישראל מרדכי לובובסקי, עולה מארצות הברית מראשוני יסוד המעלה ועליהם הקים חווה חקלאית פרטית בשם "שושנת הירדן" ע"ש אשתו המנוחה. לאחר שנוכח כי לא יצליח לבדו לתחזק את החווה המבודדת מכרה מחולקת ליהודים שאחזו באדמה בעזרה כספית של "חובבי ציון". הם ייסדו את המושבה משמר הירדן, בחודש אלול שנת ה'תר"ן (ספטמבר 1890)[1]. לצד כביש צפת–דמשק (היום: כביש 91 בצמוד לצומת גָּדוֹת של היום) ממערב לגשר בנות-יעקב. ב-1898 נטלה חברת יק"א תחת חסותה את המושבה, ובאמצעות חיים מרגליות קלווריסקי רכשה עוד אדמות והעלתה על הקרקע מתיישבים נוספים.

מייסדי המושבה היו: חיים גלבגיסר, חיים יוסל טייטלבוים, צבי שניידר, איציק מוינשטיר (אנגלברג), שלמה לוי גרוסמן, יעקב צבי פייגלין (סב סבו של ח"כ משה פייגלין), שיינוך, וייסבליט, ובסלר, לוין, וורהפטיג, בלשניקוב, ליפשיץ, קנטור, הרצוג, סגל, תמרי, לובובסקי, שור, שניידמן, הרוקח ר' משה לוריא, רוזנטאל, לרנר, חיים ורבקה גרבובסקי, טויסטר, הלפרין, שוורץ, יעקובסון, פינקלר, אלפסי, בוגראד, כהן.

במלחמת העולם הראשונה התחולל באזור קרב קשה בין הבריטים לעות'מאנים. אך המתיישבים לא עזבו את בתיהם ומה שנהרס קומם ונבנה מחדש.

בשנות העשרים של המאה ה-20 עזבו חלק מהאיכרים בשל מחלות (קדחת שחור השתן) קשות ועברו להתגורר באזורי נתניה ואבן יהודה.

בשנות ה-30 קיבל היישוב תיגבור בדמות גרעיני חיזוק של תנועת בית"ר שמילאו את המושבה בדם חדש צעיר ומבטיח.[2]

במלחמת העצמאות, ב- 6 ביוני 1948 (כ"ח באייר ה'תש"ח) תקפו הכוחות הסוריים את היישוב, אך ההתקפה נהדפה. ב-10 ביוני הותקף שוב היישוב, והפעם המושבה נכבשה והוחרבה לאחר שנערכו קרבות מבית לבית. בקרב נהרגו 15 אנשים מתושבי וממגיני המושבה. 29 מהמגינים אשר נותרו בחיים לאחר הקרב הקשה, נפלו בשבי הסורי ושהו בו 13 חודשים. בתום המלחמה, בכ"ב בתמוז תש"ט, 20 ביולי 1949 חזר השטח לשליטה ישראלית במסגרת הסכמי שביתת הנשק, אולם המושבה לא נבנתה מחדש. על אדמותיה הוקמו הקיבוץ גוברים (לימים גדות) ומושב העובדים משמר הירדן. העמדה הרשמית של המדינה הייתה שמושב משמר הירדן, אשר כונה בתחילה "בני צפת" איננו אותו יישוב כמו המושבה משמר הירדן ועל כן נס הקוממיות הוענק ליישוב רק לאחר שהוחלט להעניק את הנס גם ליישובים שנחרבו במלחמת העצמאות[3] לעומת זאת, היו שטענו שמושב משמר הירדן הוא המשך ישיר ליישוב שחרב, הגם שהוא זז 2 קילומטר[4], ועל כן היישוב זכאי לנס הקוממיות[5].

סיפור נפילת משמר הירדן שנוי במחלוקת בין יוצאי האצ"ל וההגנה. אנשי האצ"ל וצאצאי תושבי היישוב טוענים כי הגעת גדוד 23 מחטיבת כרמלי שהוקצה כתגבורת להגנת היישוב עוכבה על ידי מפקדת חטיבת עודד שהייתה אחראית על האזור, בשל הזיהוי של המושבה עם התנועה הרוויזיוניסטית. יתרה מזאת, נטען שכוחות ההגנה עצרו כוחות תגבורת של האצ"ל בראש פינה ומנעו מהם להגיע לעזרת המושבה. מנגד, טוענים אנשי חטיבת עודד שהגדוד מכרמלי לא הספיק להגיע לעזרת המושבה בגלל שהוא עבר לאזור מחזית הגליל המערבי, ולא הספיק להתארגן בגזרה החדשה. המחלוקת סביב המושבה והיישובים שירשו אותה נמשכה גם בשנותיה הראשונות של המדינה.

ההיסטוריון אריה יצחקי בספרו "גבורת משמר הירדן 1948", טוען, ש"לאחר שהשבויים חזרו לארץ וביקשו לבנות מחדש את המושבה ההרוסה, התברר להם שהקיבוצניקים השתלטו להם על האדמות…הם פנו למשטרה ושם נאמר להם שזו פקודה מגבוה, קיבוץ גדות השתלט על אדמות משמר הירדן, רכושם נבזז ועד היום הם לא קיבלו פיצויים"[6]. משרד הביטחון סירב להעניק את נס הקוממיות למושב העובדים משמר הירדן (שכונה בתחילה "בני צפת") שהוקם כשני קילומטרים מהמושבה שחרבה, בטענה, שהנס מוענק רק ליישובים שעמדו במערכה ונותרו במקומם לאחריה, אל מול טענה של בני המושב שהם יורשי המושבה כפי שבנגב גם יישוב שזז עשרה קילומטרים מהנקודה בה ישב לפני המלחמה זכה לנס.[7][8]. מאוחר יותר זכה המושב לקבל את הנס משהוחלט שגם יישוב שחרב במלחמה ראוי לו.

מהמושבה המקורית נשתמרו כמה בתים הרוסים. הם שולבו באתר הנצחה למושבה שהוקם במקום. במחנה הצבאי שהיה מול משמר הירדן הולך ומוקם מרכז מבקרים על תולדות המושבה.